Varda Rotem | Sculptures

ורדה רותם / תלוי בחלל
  
ורדה רותם מפסלת פסלי ענק עשויים מתכת תעשייתית מסיבית התלויים להם בחלל הגלריה ויוצרים דיאלוג בעל משמעות כפולה עם הצופה. מצד אחד, פסלים אלה מבטאים יותר מכל פרשנות לאמנות המופשטת, כפי שבאה לידי ביטוי באסכולת ה"סופרמטיזם" שהמשיך את הקונסטרוקטיביזם המופשט, בתחילת המאה העשרים (מלביץ' היה מבשר התנועה, שבדקה את היחסים הצורניים שבין הצורות הגיאומטריות). מאידך, מהווה תצוגה זו, המחשה בולטת לעקרונותיו של הקונסטרוקטיביזם, שטען, כי עתיד האמנות יהיה לבדוק את עיצוב החלל יותר מאשר את עיצוב המסה של העבודה.
ורדה רותם, המתעמת לדבריה, עם "הרכות של העוצמה". ממשיכה את מסעה היצירתי לאיתור, מחקר ובדיקת צפונותיה של האמנות הפלסטית במקומות ובזמנים המצליחים לרגש אותה באופן אישי. היא יוצרת סדרה נוספת של פסלים, היכולים להוות המשך ישיר להיותה יוצרת תכשיטי נוף, השואבים את הצופה בהם לדיאלוג מופלא עמם ועם הסביבה בה הם נתונים. הסדרה הנוכחית – יש בה מעין פרובוקציה, מעין התרסה קיימת וברורה המכוונת אל עיניו וליבו של הצופה בה. מיצב זה עוסק בריקנות החלל, אותה ריקנות שנודעה לה חשיבות, שאינה נופלת מזו של המוצק (הפסל המהולל גאבו טען: "ביכולתי להשתמש באותו חלל עצמו בתנוחות רבות ושונות באותה יצירה עצמה..."). בין השנים 1913-1917 יצר טטלין מבני תבליט שכללו תבליטי פינה התלויים ומשתלשלים על תיל שנמתח לאורך החדר, בהם חיסל במחי-יד אחת מוסכמה אמנותית בת דורות, הגורמת את נחיצותם של המסגרת לתמונה או את הבסיס לפסל. סיסמתו הייתה "חומרים ממשיים בחלל הממשי". העדר המסגרת שהייתה עשויה לתחום  באופן ממשי וסמלי את היצירה ולהפריד בינה לבין הקשרה – הוא הסימן והעדות לקשר הישיר בין האמנות לבין החיים. ורדה רותם יוצרת תנועה זורמת על- מקומית ועל-זמנית, דינאמיקה לירית המאפיינת את פסליה התלויים, עובדה יצירתית מפתיעה במיוחד, נוכח המסה העצומה המתקשרת לחומריותם.
במבט הראשון נראים הפסלים כמו הגדלה בולטת ומוגזמת במיוחד של קיפולי נייר – מעין משחק אורגמי עצום, וריאציה הומוריסטית מבית המדרש של הפסל המהולל קלס אולדנברג. הפסלים אווריריים במיוחד, נראים קלים ומרחפים בחלל. ורדה רותם לוקחת מהאורגמי את מסתוריותם של קפלי העבודה, עושה שימוש בטכניקה, המשאירה את הפסל, מבלי לרתך אותו ומבלי לחתוך אותו או להדביקו. הצופה נשאר עם פה פעור נוכח הפער הדרמטי המצוי בין משקלו של הפסל לבין היותו מרחף באוויר. לעיתים, קיים פחד סמוי מהיותו של הפסל תלוי בגובה, "מאיים" כביכול על נוכחותו של המבקר בחלל. הפורמט הגדול של העבודה - גובהם של הפסלים רב יותר מגובהו של גופו של אדם חי – יוצר אפקט מרשים במיוחד ויוצר עם הצופה קשר ודיאלוג בלתי אמצעי. ביצירתו "המבנה התלוי" מ-1920 יצר הפסל רודנצ'נקו קשר עם התנועה הפיזית הממשית, היא יצרה את הבסיס ליצירות הקינטיות שיבואו בהמשך. חואן מירו, יצר ב"אקרובאטיקה האווירית" שלו, כוח שהיה גרפי מטבע ברייתו, נוטה ליצור יצורים קוויים, רוקדים, מרחפים ומתפתלים סביב, שעשועים חביבים, תוך סתירה מוחלטת של חוקי הכבידה. אלכסנדר קלדר, הפסל המהולל, יצר מרצדות תלויות ושאף לאפשר לטבע ולאקראי לבוא במקומם של המכאני והמחושב מראש בתורת "המרחפים הדוחפים". פסליה התלויים של ורדה רותם מצטרפים לרצף העשייה הזה ויוצרים אתגר חדש להתמודדות של הצופים בהם.
דורון פולק / מוזיאון האמנים